על מתנה חשובה שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו...
הרבה מתנות קיבלתי בחיים האלה ואני מודה עליהן יום יום.
אחת החשובות שקיבלתי היא היכולת להרגיש בנוח בתוך הגוף שלי.
מאז ומתמיד הייתי מלאה. כילדה, כנערה, כבחורה צעירה וכאישה בוגרת. לפעמים יותר, לפעמים פחות אבל תמיד עם עודף משקל.
בכל גיל הרגשתי תמיד בנוח עם איך שאני נראית.
בתיכון החברות שלי היו רזות וגבוהות עם גוף מושלם והיינו הולכות לים, לבריכה... הן בביקיני וגם אני. תמיד הרגשתי לא פחות יפה מהן.
אני מאמינה שזו מתנה שקיבלתי כשנולדתי אבל אני לא יכולה שלא לזקוף הרבה מזה לאבא שלי, שתמיד חשב שאני הדבר הכי יפה בעולם. והוא לא רק חשב, הוא לא הפסיק להגיד לי. וה"מוסיקה" ששמעתי בבית, בקולו, בין המילים, בשיחות שהקשבתי להן, בציורים שצייר – שנשים מלאות זה הדבר הכי יפה שיש.
יש לי הרבה מה לומר על התפקיד שלנו כהורים בדימוי העצמי ובערך העצמי של הילדים שלנו. לבנות – אבא הוא הגבר הראשון שהן רואות. אמא היא הדמות הנשית הראשונה והמשמעותית שהן פוגשות. היא הראשונה שמלבישה אותן והיא הראשונה שהן צופות בה מתלבשת, מתגנדרת ובאופן כללי את הנוכחות הנשית שלה בעולם...
אבא שמעצים את הבת שלו (גם את הבן כמובן!), שאומר לה שהיא יפה כמו שהיא וחכמה, שלא מתייחס לעודף משקל כאל דבר מכוער ובזוי... בתו, לרוב, תלך בעולם בזקיפות קומה, בבטחון, והערך העצמי שלה יהיה כנראה גבוה משל אחרות.
גם לאמא יש תפקיד משמעותי בערך העצמי שלנו ובאופן שבו אנחנו כן או לא אוהבות את עצמינו. אני מעולם לא אומרת ליד ילדיי, או בכלל – איזה מכוערת אני, איזה שמנה, נמאס לי מעצמי וכו וכו... המודלינג שאני נותנת להם הוא של אישה שאוהבת את עצמה, שמרגישה בנוח עם הגוף שלה, למרות הכל.
אמא שאומרת על עצמה שהיא מכוערת, שמנה וכו... מלמדת את ילדיה דפוס שלילי בעיניי, ובעתיד רב הסיכויים שהם ירגישו על עצמם את מה שאמא שלהם הרגישה כלפי עצמה.
זקיפות הקומה, הבטחון ודימוי הגוף החיובי שליוו אותי מאז ומתמיד גרמו לי לעמוד איתנה במפגשים לא פשוטים של החיים.
אספר על שניים מהם.
לפני הרבה שנים, בארוחת ערב עסקית של צוות הנהלה, הגיעו הקינוחים למרכז השולחן. כשלקחתי לעצמי קינוח, המנהל של אותו צוות, שהיה גם המנהל הישיר שלי, לקח מידיי את הקינוח ואמר: את... לא צריכה את זה.
תנשמו רגע... עוד סיפור.
ביום חתונתי, כשנכנסתי לגן האירועים שהתחתנתי בו, האורחת הראשונה שפגשתי וניגשה לנשק אותי, אמרה לי: מה, לא עשית דיאטה לחתונה??? ודווקא כן עשיתי, אבל כנראה שלא מספיק לטעמה... שתקתי, חייכתי והמשכתי ללכת.
שני המקרים האלה הם שניים מני רבים. כן, אני זוכרת אותם וכנראה שאף פעם לא אשכח. אבל אותה זקיפות קומה, דימוי הגוף החיובי והערך העצמי הגבוה עמדו לזכותי במקרים האלה ובעוד רבים אחרים...
מישהי אחרת יכלה להתערער ממקרים כאלה, להתבזות, להיעלב, ואולי גם לפתח הפרעות אכילה.
בזכות המתנה הזו שקיבלתי, זו שסיפרתי עליה בהתחלה, עמדתי איתנה למול ההערות האלה. כמו שדן חלוץ אמר פעם... זו היתה עבורי מכה קלה בכנף. זה בוודאי לא ערער אותי. זה בעיקר גרם לי לחוש חמלה כלפי אותם אנשים שמרשים לעצמם לומר אמירות כאלה. אני אפילו מאמינה שזה מעיד על עניין שיש להם עם עצמם, שלא קשור אלי בכלל. כמו שאמרו חכמינו.... הפוסל במומו פוסל.
אני מספרת את כל זה, כדי שלא תקלו ראש ביכולת שלנו כהורים להשפיע על דימוי הגוף שלנו. כדי להסביר את העומק והמשמעות של ללכת בעולם בזקיפות קומה, בבטחון, באהבה עצמית. זה יכול לשמור עלינו, זו בעצם המהות של התוכן שאותו אנחנו מקרינים החוצה. וכן, חשוב להגיד לילדים שלנו שאנחנו אוהבים אותם, שהם חשובים לנו אבל לא לשכוח להגיד להם גם כמה הם יפים, ככה כמו שהם. בכך תתנו להם מתנה גדולה להמשך החיים.