על ביקיני, ים ואהבה עצמית
השבוע הלכתי לים. עם ביקיני. כמו שאני אוהבת.
כן אני אישה מלאה. אישה מלאה ששלמה עם הגוף שלה ואפילו אוהבת אותו.
או במילים אחרות, אישה שמרגישה טוב בתוך הגוף שלה.
עם בטן, עם סימנים, עם גוף חי, ומלא. בעיקר מלא באושר, בחוויות, בתשוקות, בלמידות, בחוכמת חיים.
אני כותבת את זה לא כדי לעודד את כולן ללכת לים בביקיני.
אלא כדי להציע זווית אחרת...מבט חדש. להסתכל על עצמינו בעיניים טובות. במבט רך, חומל, חוגג. לאהוב את מה שיש.
אצלי זה מתחבר לצניעות. למה צניעות?
כי אנחנו חושבות שכשאנחנו הולכות לים אנחנו מעניינות את כולם... כל העיניים עלינו.
והעיניים של כולם מסתכלות עלינו בעין ביקורתית ושופטת.
כולם בטח חושבים איך אני מעזה ללכת ככה לים. ואני אומרת, קצת צניעות... אנחנו לא באמת מעניינות אף אחד! אף אחד לא עוצר את היום שלו כי יעל בביקיני.
האם אנחנו זוכרות את אותה מישהי שעברה מולנו עם ביקיני בפעם האחרונה שהיינו בים?
ספרנו לה את הורידים ברגלים, את סימני המתיחה? הסתכלנו על הכפלים בבטן ואמרנו איכס איך היא יוצאת ככה מהבית? כנראה שלא...
הזיכרון שלנו קצר. ואנחנו בעיקר עסוקים בעצמינו. גם אני... כמו כולם, מעניינת את עצמי. והבת שלי רואה ולומדת דרכי שאפשר לאהוב את הגוף שלנו. והגוף שלי מרגיש. והלב שלי יודע, שזה בסדר. שזה יפה. שזה שלי.
לפעמים דווקא המקום הפגיע, החשוף, הלא-מושלם – הוא הכי שלם.
ואהבה עצמית היא הבסיס להכל...כדי לאהוב אחרים אנחנו צריכות לאהוב את עצמינו. ואם זה לא בא בקלות, כדאי שנתאמץ כדי שזה יקרה, שנעבוד על זה בכל הכוח...
כי שם הכל מתחיל.