למה כל כך קשה לנו להצטלם – ואיך אפשר לרפא את זה?

יש נשים שאוהבות מצלמות. אבל רובנו נרתעות. מתכווצות... אומרות: "אני לא פוטוגנית", "אל תצלמי אותי עכשיו", "אני פשוט לא אוהבת את עצמי בתמונות". 

מאחורי כל משפט כזה – מסתתר סיפור.לפעמים זו ילדה שקיבלה פעם הערה מהגננת או מהדוד.לפעמים זו נערה שראתה את עצמה בתמונה ולא זיהתה את עצמה, או זיהתה… ולא אהבה.לפעמים זו אישה שכבר שנים מסתכלת במראה ורואה בעיקר מה “לא”. המצלמה מפגישה אותנו עם מה שאנחנו חושבות שאנחנו.אבל היא גם יכולה להראות לנו משהו אחר – אם רק נרשה לה.

למה זה קשה?

כי להצטלם זה לא רק “לעמוד יפה ולחייך”. זה להיות נראית.... זה חשוף וזה אינטימי.זה להסכים שמישהו יראה אותך באמת – עם הקמטים, עם הבטן, עם העיניים שנראו פעם אחרת.אבל גם עם העוצמה, החוכמה, והדרך שעשית.

אנחנו רגילות כל כך להסתיר. להצטלם בזווית שמחמיאה. למחוק, לפלטר, לסנן, לתקן.ולפעמים, בתוך כל זה – אנחנו מאבדות את הקשר עם עצמנו. 

אז איך מרפאים את זה?

לאט. בעדינות. באהבה.קודם כל, מכירים בקושי. לא שופטים אותו.אחר כך, בוחרים להיכנס אליו ברכות. כמו שמכניסים רגל למים קרים.ולבסוף, בוחרים לצאת מהצילום עם משהו עמוק הרבה יותר מתמונה יפה.

צילום פוטותרפיסטי הוא לא רק “סשן צילום”. זה מרחב בטוח, קשוב, מחזיק.זה מקום שבו מותר להסס, לצחוק, לפחד, ואז להרפות.זה מפגש בין אישה לעצמה. בין איך שהיא מרגישה, למה שהמצלמה מספרת עליה.ובתוך המפגש הזה משהו מתרכך. נפתח. לפעמים גם נרפא.

כשהיא פוגשת אותנו, היא לא רק רואה את הפנים. היא רואה את היחס שלנו לעצמנו.  את הקול הזה מבפנים שאומר "לא מספיק". לא מספיק רזה. לא מספיק צעירה. לא מספיק מושלמת.

אבל בתמונות, יש הזדמנות.כי אם נביט באמת, בעיניים טובות, נוכל להתחיל לשנות גם את מה שאנחנו מרגישות כלפי עצמנו. 

אצלי בצילומים, אני רואה את הרגע הזה שבו קורה משהו אחר.שבו אישה שמגיעה עם חשש, פתאום מתרככת. צוחקת. שוכחת שיש מצלמה. 

ופתאום, רואה את עצמה באור אחר. וזה רגע קסום.... של ריפוי והשלמה.